פסק-דין בתיק ת"א 11830-06

כללי

1.    לפני תביעה לפיצויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: " החוק"). התובע, יליד 1991, נפגע בתאונת דרכים בתאריך 30.6.04, בהיותו כבן 13 שנים, עת נסע באוטובוס, אשר היה נהוג על ידי הנתבע 1, ואשר השימוש בו היה מבוטח על ידי הנתבעת 2. אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעים לפצות התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. המחלוקת היא באשר לגובה הנזק.

הנכות הרפואית

2.      התובע נפגע בעיקר בפניו ובשיניו. נגרמו לו שברים בארובת עין ימין ובדפנות הסינוסים. הוא התלונן גם על כאבי גב, כאבים בברך ימין ובכתף ימין. לאחר בדיקות בחדר המיון בבית החולים לניאדו הועבר למרכז שניידר לרפואת ילדים, שם אושפז  במחלקת פה ולסת עד ליום 5.7.04. בוצעה תפירה של חתך בשפה ובחך וכן תפירה של חתך בברך ימין. לאחר כשלוש שנים  החל להתלונן גם על הפרעה בתפקוד כתף שמאל. לצורך הערכת נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה מונו מומחים רפואיים בשלושה תחומים: א.א.ג ורפואת שיניים פה ולסת, אורטופדיה ופסיכיאטריה.

א.א.ג, שיניים פה ולסת

3.      ד"ר גדעון לוי מונה כמומחה רפואי בתחום א.א.ג ורפואת שיניים, פה ולסת. במסגרת חוות דעתו מיום 7.1.07 ציין, כי התובע שומע היטב, אינו סובל מרעשים באוזניים, רואה טוב בשתי העיניים, מפתח הפה טוב ומלא, הסגר חד משמעי, תנועות הלסתות מלאות והנשימה האפית טובה. קיימות שתי צלקות עדינות באורך 1 ס"מ כל אחת, האחת בשפה העליונה הימנית, השנייה בסנטר. שתי הצלקות אינן מזכות בנכות צמיתה. המומחה ציין כי, כפי הנראה, הייתה ירידה בתפקוד עצב הפנים הימני לאחר התאונה אך בבדיקה נמצא תפקוד העצב תקין. באשר לשיניים - שן 33 עברה שבר כותרתי דרגה 2. שן זו צריכה שחזור בצבע השן בעלות של עד 400 ש"ח, החלפה כל 8 שנים. שן 12 עברה שבר כותרתי דרגה 1. אף שן זו צריכה שחזור בצבע השן בעלות של עד 300 ש"ח, החלפה כל 8 שנים. שן 11 עברה טיפול שורש ובהמשך מבנה במאי 2005. המומחה ציין כי ההיגיון הרפואי - דנטלי מחייב לקשור גם את הנזק שנגרם לשן זו לתאונה. היא, אמנם, לא נשברה שבר כותרתי אבל ספגה מכה, אשר גרמה לנמק במך השן ולצורך בטיפול שורש, אשר בוצע במאי 2005. התובע זכאי לפיצוי בהתאם לעלות טיפול שורש ומבנה, סך של כ- 800 ש"ח. בהמשך, שן זו תיזקק לכתר חרסינה בעלות של כ- 2500 ש"ח. החלפת הכתר אמורה להתבצע בכל 8 שנים. שן 36 עברה שחזור אמלגם, אך אין תימוכין לכך ששן זו נפגעה בתאונה. ד"ר לוי לא נחקר על חוות דעתו. בהעדר נסיבות מיוחדות אין מקום לא לקבל חוות דעתו ואני קובעת, אם כן, כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחומים אלו. הערכת נזקי התובע בתחום השיניים תיערך בהמשך, בהתאם לחוות דעת המומחה.

אורטופדיה

4.      ד"ר אריאל אורן מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי. התובע התלונן בפני המומחה על כאבים בכתף שמאל. במסגרת חוות דעתו מיום 1.10.09 ציין המומחה, כי מצא בבדיקת התובע הפרעה בריתמוס סקפולרי שמאלי, המהווה אינדיקציה בלתי ספציפית להפרעה תפקודית של כתף/שכמה שמאל וכן חריקה תוך מפרקית מכאיבה. בדיקת MRI ארתרוגרפיה מדגימה קרע קפסולו - לברלי. כמו כן מודגמת סובלוקסציה אחורית של הכתף כביטוי לגמישות יתר כללית של המפרקים,  אשר קיימת אצל התובע. אין עדות לפגיעה עצבית. המומחה ציין כי לתובע נגרם, עובר לתאונה, בגיל 10, שבר בעצם הזרוע משמאל עם היוותרות עוות באזור המרפק והגבלה קלה ביישור המרפק. חבלה זו לא גרמה לממצאים הקיימים כעת בכתף שמאל, כיון שפגיעה מסוג זה אינה מתוארת בילדים בגיל זה. כמו כן, נדיר לקבל פגיעה בשני אזורים בגפה בנפילה על היד. עוד ציין המומחה כי, אמנם, רישום התלונות לאחר התאונה הוא על כתף ימין וכעת התלונות הן  לגבי כתף שמאל אך, לאור גילו הצעיר, הממצאים הקליניים, בדיקת MRI וארתוגרפיה, ובהעדר חבלה מתועדת אחרת, יש לשייך  הממצאים בכתף שמאל לתאונה נשוא התובענה. הנכות הצמיתה שנותרה לתובע היא בשיעור 5% בהתאם לסעיף 35(1) סעיף חלקי (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: " תקנות הביטוח הלאומי"). התובע סבל מנכות זמנית בת 100% לתקופה בת ששה שבועות ומנכות זמנית בת 30% לתקופה בת ששה שבועות נוספים. לא צפוי שינוי כלשהו בעתיד. התובע סובל ממגבלה תפקודית בתפקוד מאומץ של הכתף ובתפקוד ספורטיבי בגובה שמעל הכתף. ניתן להמליץ על ניתוח ארתרוסקופיה אם ההפרעה הסובייקטיבית בכתף תהיה משמעותית.

5.      התובע ציין בתצהירו, כי לאחר התאונה סבל מכאבים בכתפיים וגם בכתף שמאל אך סבר שהכאבים יחלפו מעצמם. לכן לא פנה לקבל טיפול. מאחר והכאבים לא חלפו ואף החמירו פנה לקופת החולים בשנים 2007 - 2008 והתלונן על הכאבים בכתף שמאל. בעקבות כך עבר בירור רפואי. בחקירתו ציין, כי מהכאבים בכתף שמאל סבל במיוחד לאחר פעילות ספורטיבית וסבר כי יחלפו: " הרופאים אמרו שזה יעבור". הכתף עדיין כואבת לו בפעילויות ספורט ובהרמת משאות (עמ' 7). הוא לא התלונן עם גיוסו לצבא על קשיים בהרמת משאות: " רציתי שיהיה לי פרופיל נורמלי, רציתי להיות קרבי אז...לא אמרתי להם כלום על זה. שוב, אני עדיין הייתי בראש שזה יעבור" (עמ' 9). לאחר מכן, ציין, התלונן על הכתף בפני הרופאים הצבאיים (עמ' 10). הוא אינו מצליח לבצע תרגילי מתח (עמ' 17). בצבא קיבל פטור משכיבות סמיכה וכאשר הוא נדרש להרים משאות כבדים הוא אינו עושה זאת (עמ' 18).

6.      אמו של התובע, הגב' רבקה הולנדר, ציינה בתצהירה כי " במהלך השנים התלונן בן על הכאבים בכתפיים אולם מאחר והרופאים אמרו שהכאבים יחלפו לא פנינו לקבל טיפול מיוחד...מאחר והכאבים לא חלפו ואף התגברו...פנינו, לאחר מספר שנים, לקבלת טיפול בו התגלתה לנו הפגיעה בכתף שמאל...הפגיעה בכתף מונעת מבן להרים משאות כבדים הוא נמנע מפעילות ספורטיבית המערבת את הכתפיים". בחקירתה חזרה וציינה כי התובע התלונן מאז התאונה על כאבים בכתף שמאל (עמ' 25). עוד ציינה כי הוא מתקשה להרים משאות בשל כאבי גב (עמ' 28). 

7.      הנתבעים הציגו מסמכים מתיקו הרפואי של התובע בצבא, בו מצויות תלונות על כאבים בכפות הרגליים, ברכיים וכאבי גב תחתון.               

8.      ד"ר אורן לא נחקר על חוות דעתו. התובע טוען בסיכומיו, כי יש לקבל חוות דעת המומחה. העובדה שלא נמצא תיעוד בצבא על תלונות ממוקדות בעניין הכתף נובעת מרצונו של התובע להיות בעל פרופיל קרבי. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי אין כל תיעוד רפואי לגבי כתף שמאל לפני שנת 2008 ומכאן, שאין כל קשר בין התאונה ובין הממצאים בכתף שמאל. התשתית העובדתית עליה נשענת חוות דעתו של המומחה אינה מהימנה ואינה עומדת במבחני ההיגיון והשכל הישר. מהתיעוד עולה עוד, כי אין לתובע כל מגבלה בכתפיים. הוא לא התלונן בצבא כי כואבות לו הכתפיים למרות שהוא נדרש להרים ציוד כבד. לעומת העדר תיעוד ותלונות על תחלואים אחרים כמו כאבים ברגליים, גב, אסטמה ועוד, אין כל תיעוד על תלונות או מגבלה בכתף. מכאן, שלתובע מעולם לא הייתה כל מגבלה בכתף והוא אינו סובל מכל נכות בגין כך עקב התאונה.

9.      לאחר שעיינתי במסמכים, בחוות הדעת ובטענות הצדדים, אני סבורה כי יש לקבל חוות דעתו של ד"ר אורן. אין מדובר במקרה חריג, בו יש לסטות מחוות דעתו של מומחה בית המשפט. המומחה היה ער לכך, שמיד לאחר התאונה לא היו תלונות לגבי כתף שמאל ולכך שתלונות אלו החלו רק כשלוש שנים לאחר התאונה. עם זאת, לאחר שעיין במלוא התיעוד הרפואי הרלוונטי, לרבות בדיקות הדמיה, ובדק את התובע הגיע למסקנה, כי יש לקשור את הממצאים והמגבלות בכתף שמאל לתאונה. הנתבעים טוענים כי אין לתובע כל מגבלות בתפקוד בכתף שמאל אך טענה זו אינה מתיישבת עם קביעת המומחה, קביעה שבמומחיות רפואית אשר לא נסתרה, וגם לא עם תלונות התובע, אשר מהימנות בעני. גם אם לא קיים תיעוד על תלונות ספציפיות בצבא לגבי כתף שמאל, עדיין, אין בכך כדי לשלול הפגיעה והמגבלות אותן מצא המומחה. המומחה ציין באופן מפורש כי מדובר במגבלות הבאות לידי ביטוי בתפקוד מאומץ של הכתף. התובע הבהיר כי הוא נמנע מתפקוד כזה בצבא. בהתאם לכך יש להבין את העדר רישום התלונות בתיק הרפואי. אני קובעת, אם כן, כי נכותו הרפואית של התובע בתחום האורטופדי עומדת על 5%.

פסיכיאטריה

10.  ד"ר רחל בלומנזון מונתה כמומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. במסגרת חוות דעתה מיום 11.5.07, עת היה התובע כבן 15, ציינה, כרקע מעברו של התובע, כי בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי היה קושי בהבנת הנקרא, שגיאות כתיב רבות וקשיי ריכוז והתנהגות. באבחון דידקטי בכתה ד' נמצא שלתובע קושי ניכר בזיכרון החזותי והשמיעתי, הגורמים לקושי בעיקר בכתיבה. כמו כן קיים קושי בקריאה והתובע לא שלט באבני היסוד. בעת האבחון ניכר הקושי בקשב ובריכוז ונמצא שהם משפיעים על תהליך הלמידה. הומלץ על הוראה מתקנת. הוא הופנה לנוירולוג והוחל במתן ריטלין, שהשפיע לטובה על ההפרעה בקשב. מאז הוא נוטל ריטלין באופן קבוע. בגיל 6 עבר ניתוח בקע ומאז החל לסבול מטיקים בעיקר באזור הפנים והידיים. התאונה ארעה בסיום כתה ו'. אוטובוס תלמידים התהפך, רוב התלמידים נפצעו ושלושה נהרגו. בשנת הלימודים לאחר התאונה החל ללמוד בחטיבת ביניים. בכתה ז' היו הישגיו טובים אך בכתה ח' ירדו. הוא הופנה שוב לאבחון דידקטי. הממצאים היו די דומים לאלו שנמצאו באבחון הקודם: היכולות הבסיסיות טובות אך נמצאו קשיים ואיטיות בקריאת טקסט וניסוח דל וחסר עושר לשוני בהבעה בכתב, עם קושי רב בכתיבה. הומלץ על הקלות שונות וכן על בצוע בדיקה פסיכולוגית. התובע ציין בפני המומחית כי מאז התאונה חלה החמרה בטיקים, מהם סבל קודם לתאונה. הוא לא היה מעוניין בטיפול פסיכולוגי. הוא ציין כי אינו משקיע בלימודים, מתקשה להתרכז והריטלין פחות אפקטיבי מבעבר. ד"ר בלומנזון ציינה בחוות דעתה, כי מדובר בילד נבון הסובל מהפרעת קשב עם היפראקטיביות, ליקויי למידה וטיקים. סמוך לתאונה חווה תגובת חרדה חריפה תואמת לסיטואציה, שכללה סיוטים וחלומות על התאונה, אך חלפה במהירות. הוא לא הסכים לטיפול פסיכולוגי לצורך עיבוד הטראומה שעבר והאבל על חברו שנהרג ומאז, למעשה, נמנע מלדבר על התאונה. במשך קרוב לשנה נטה להיות סגור יותר ומיעט לצאת מביתו. לדבריו, התגברו הטיקים מהם סבל עוד קודם לתאונה. בהמשך חזר לתפקודו החברתי הטוב כקודם. כשגברו הדרישות הלימודיות התקשה לעמוד בדרישות, אך לא כתוצאה מהתאונה, אלא עקב קשייו ההתפתחותיים הבסיסיים. נכון למועד בדיקתו מדווח על תגובת עוררות יתר בעת ששומע חריקת בלמים של מכונית ולעתים חלומות על תאונות בעת שרואה או שומע על תאונה קשה. ד"ר בלומנזון העריכה, כי התובע סבל מנכות זמנית בת 10% בשנה הראשונה לאחר התאונה. לאחר מכן לא נותרה נכות צמיתה. המומחית המליצה על המשך מעקב נוירולוגי לצורך התאמת מינון הריטלין וכן על טיפול פסיכולוגי, לצורך התמודדות טובה יותר עם קשייו ההתפתחותיים (הפרעת הקשב וליקויי הלמידה), אם התובע יהיה מעוניין בכך.

11.  נוכח תלונות התובע  בשנת 2010, כי חלה החמרה במצבו, נעתרתי לבקשתו להיבדק שוב על ידי המומחית. במסגרת חוות דעתה מיום 27.5.10 (ולהלן גם: " חוות הדעת השנייה), עת התובע היה כבן 18.5, ציינה, כי הסיבה לפנייה המחודשת נובעת מקשיים רגשיים שהחלו לקראת הזמן שהיה אמור להתחיל ללמוד לימודי נהיגה. צוין, כי החלו סיוטים סביב התאונה ופחד לגעת בהגה. התובע דחה ללא הרף את התחלת לימודי הנהיגה ולא הסביר מדוע. אביו ואחיו לחצו עליו כבר מגיל 16 להוציא רישיון לנהיגה בטרקטור ולא הבינו את התנגדותו. בסופו של דבר פנה לפסיכיאטר, ד"ר סלגניק, ונפגש עמו לכעשר שיחות טיפוליות. הפסיכיאטר הודיע, כי לא נערכו רישומים שוטפים של השיחות ולכן לא הומצאו רישומים כאלה. בעקבות השיחות חל שיפור רב, הוא נרגע, הוא החל ללמוד תיאוריה ועשה רישיון על טרקטור. בבדיקתו הפעם ציין בפני המומחית, כי הוא חשש מאד לנהוג והרבה לחשוב על התאונה ועל הנהג שגרם לה. הוא ציין, כי חיבב מאד את הנהג והרגיש אשם בתאונה כיון ששוחח עם הנהג ואולי הסיח את דעתו מהנהיגה. לאחרונה אינו נוטל ריטלין באופן מסודר. הוא מודאג מירידתו בלימודים ומתכנן ללכת למכינה. לאחר השיחות עם הפסיכיאטר הוא מרגיש שהוא יותר פתוח עם חברים ומשתף יותר בבעיותיו. כן קיים שיפור רב בסיוטים. הוא מרגיש, שאם תהיה לו שוב בעיה רגשית בעתיד הוא יהיה מוכן לדבר עליה וגם להיעזר באיש מקצוע, מה שלא היה בעבר. בסיכום חוות דעתה השנייה ציינה המומחית כי, כפי שציינה בחוות הדעת הקודמת, הקשיים בלימודים שהתגברו עם השנים אינם קשורים לתאונה אלא לבעיותיו הבסיסיות המולדות. לאור החזרה של סימפטומטולוגיה פוסט טראומטית, כאשר הצטרך להתמודד עם נהיגה, יש סיכוי שטריגרים דומים בעתיד עלולים לעורר שוב את הסימפטומים. עיבוד ארוע התאונה בטיפול עשוי לעזור במניעת מצבים חוזרים שכאלה ונראה שכיום הוא מסכים להתערבות טיפולית, שעשויה לעזור לו גם בהתמודדות עם קשיים, שאינם קשורים לתאונה. לאור הממצאים החדשים העריכה המומחית את נכותו הצמיתה עקב התאונה ב- 5% על פי סעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי. עוד המליצה המומחית על טיפול פסיכולוגי חד שבועי לתקופה בת כששה חודשים. היא ציינה כי עלות טיפול בסקטור הפרטי היא כ - 400 ש"ח לפגישה. המומחית ציינה עוד כי גם אם יטופל התובע, הנכות הצמיתה תישאר בעינה.

12.  באשר לפגיעתו בתחום הנפשי, ציין התובע בתצהירו מספטמבר 2011 כי " המשכתי במהלך השנים לסבול מפחדים הקשורים לתאונה אולם במהלך שנים רבות ניסיתי להתעלם מהם ופשוט הדחקתי אותם ולא רציתי לדבר עליהם ולהודות בהם...בנוסף, כל פעם שאני נוסע ברכב יש לי חרדות וכל רכב שעובר במהירות גורם לי לפחדים ולזיכרונות על התאונה. לבסוף כאשר הגיע הזמן להוציא רישיון נהיגה כבר לא יכולתי להתמודד עוד עם פחדיי מה שהוביל אותי לבסוף לצורך בטיפול נפשי במסגרת פרטית על מנת לסייע לי להתמודד עם קשיים שהתעוררו בעקבות התאונה. מאחר ועלות הטיפול הנפשי הייתה גבוהה, נאלצתי להפסיק את הטיפול לאחר מספר מפגשים אולם הפחדים והסיוטים לא חלפו וכן בעיות השינה מהם אני סובל עדין לא נפתרו. למעשה, עד ליום זה, טרם הוצאתי רישיון ואני מקווה שעם תמיכה נכונה וטיפול אוכל להתגבר על פחדיי ולהוציא רישיון". בעת עריכת תצהירו הוא שירת בצבא בתפקיד מכונאי צמ"ה וציין, כי הוא אמור להשתחרר מהשירות באוגוסט 2013.

13.  בחקירתו, בנובמבר 2012, אישר, כי סבל מבעיות קשב וריכוז עובר לתאונה וכן סבל מטיקים מגיל 6 (עמ' 2). הוא נטל ריטלין וסבל מהיפראקטיביות (עמ' 3). לאחר התאונה עבר ללמוד בחטיבת הביניים  וציוניו ירדו עם השנים.  הוא סיים 12 שנות לימוד אך אין לו תעודת בגרות מלאה (עמ' 4). לאחר התאונה יצר לטיולים שנתיים, השתתף בשיעורי ספורט והיה פעיל בתנועת נוער. בכתה י' אף שימש כמדריך (עמ' 16-17). כאשר התגייס לצבא לא סיפר במיונים הרפואיים כי יש לו בעיות בתחום הנפשי: " לא רציתי שהוא יעשה לי בעיות על נפשי...אמרתי שהכל בסדר". רק לאחר מכן, כאשר היו לו קשיי שינה, לאחר כשנה בצבא,  סיפר על  בעיה נפשית (עמ' 11). הוא אינו סובל מסיוטי לילה הקשורים לתאונה אך " כשאני עולה עלה ההגה, אז לפעמים אני מתקשה, אני מפחד". הוא הוציא רישיון לטרקטור לפני גיוסו לצבא. בצבא קיבל אישור לכך, שאין מניעה, במישור הנפשי, להוציא רישיון לרכב כבד עד 12 טון (עמ' 12 ומסמכים מתיק מוצגי הנתבעים). לגבי הנהיגה בטרקטור ציין עוד " אני מפחד, נגיד לפעמים אני צריך להעביר את הטרקטור לאנשהו, אני מפחד להעביר אותו, אני מפחד לגעת בו". הוא לא דיווח על בעיה כלשהי בנהיגה למכון לבטיחות בדרכים  וגם לא לצבא (עמ' 14). הוא החל ללמוד שיעורי נהיגה למשאית: " אני כבר עשיתי 43 שיעורים אני עוד לא עברתי כי המורה אומר שאני מפחד, שאני לא, שאני לא נוהג טוב. אני יותר מדי לחוץ...לא רצה לתת לי טסט וגם לא טסט פנימי אפילו" (עמ' 15). כאשר יקבל רישיון למשאית רישיון זה יהיה תקף, באופן אוטומטי, גם לרכב פרטי רגיל (עמ' 16). התובע נשאל אם בצע הטיפול הפסיכולוגי עליו המליצה המומחית בחוות דעתה השנייה והשיב: " התחלתי והפסקתי, כי לא היה לי, היה לי בעיה כספית באותו זמן" (עמ' 20). הוא הסביר כי החל טיפול אצל ד"ר סלגניק ובצע כעשרה טיפולים. לאחר חוות הדעת השנייה של המומחית לא פנה לטיפולים נוספים. הוא אינו זוכר אם פנה לקופת החולים על מנת לקבל טיפול פסיכולוגי (עמ' 21). גם בצבא לא פנה לקבל טיפול נפשי, מחשש שלא יוכל לקבל רישיון נהיגה (עמ' 22).

14.  ד"ר בלומנזון ציינה בחקירתה, כי כל קשייו הלימודיים של התובע, השימוש בריטלין, העזרה בלימודים וההקלות שקיבל - אינם קשורים לתאונה (עמ'  29- 30). בתשובה לשאלה אם קשיים אלו מקנים לתובע נכות רפואית השיבה בשלילה: " בסך הכל זה ילד משתלב, זה לא מאד חמור" (עמ' 30-31). בעת כתיבת חוות הדעת הראשונה המליצה על טיפול בקשיים הלימודיים " כי אני התרשמתי שהוא ילד שמבחינה חברתית מאד מאד משתלב ופעיל ומקובל על חבריו והנושא של הלימודים וחוסר ההצלחה היחסי שלו בלימודים הפריע לו. אז אני חשבתי שזה יכול בהחלט לעזור לו. זה גם בפעם השניה שראיתי אותו זה בלט יותר...שהוא מאד לא מרוצה מההישגים האקדמיים שלו, היה מתוסכל סביב זה" (עמ' 32). היא אישרה כי לא התקבל כל תיעוד מהפסיכיאטר שטיפל בתובע. היא אינה יודעת מדוע פנה לטיפול פסיכולוגי או אם פנה בשל בעיותיו בלימודים אך " התובע אמר שהוא התחיל להרגיש שהוא חושב שוב על התאונה והוא חושש לנהוג, הוא דוחה כל הזמן את הנושא של הנהיגה...במקרה הזה התרשמתי מהאמינות...נראה לי שזה התרכז סביב הנושא של לימוד הנהיגה. אבל עוד פעם, זה ספקולציה, אני לא יודעת, לא ראיתי את הרישומים" היא ציינה כי טריגרים דומים בעתיד עשויים שוב לעורר את הסימפטומים: " התופעה יכולה לחזור מחדש כשיש איזשהם דברים שבאיזושהי צורה מזכירים את התאונה" (עמ' 34-35). " היה כאן טריגר של לימוד נהיגה שהוא היה צריך להתמודד עם לימוד נהיגה וזה עורר מחדש סימפטומים פוסט - טראומטיים...זה נסמך על דברי התובע...ההנחה שלי שאם הוא דוחה כל הזמן אז יש סיבה...אם הוא כל הזמן דחה...והוא לא למד, אז זה גם מראה על מצוקה...הוא חשש לעשות את הרישיון. זה נהוג לעשות רישיון בגיל 16...ממה שאני מכירה, שחקלאים, הילדים שלהם שיש להם טרקטורונים וטרקטורים, הם עושים רישיון בגיל 16" (עמ' 36). לכן, לדעתה, העובדה שהחל ללמוד לנהוג רק בגיל 18 " זה חריג" (עמ' 37). הטיפול הפסיכולוגי שהומלץ על ידה בחוות הדעת השנייה הוא כדי " לעשות איזשהו עיבוד רגשי של התאונה...ההערכה שלי הייתה שלאור זה שחזרו הסימפטומים  המוטיבציה שלו לעניין תתגבר". קיימת אפשרות שהטיפול לא ימנע חזרה של הסימפטומים (עמ' 38). המומחית נשאלה באשר לכך שהתובע ביקש להוציא רישיון נהיגה על רכב כבד בצבא והשיבה: " כאן זה משהו שנבע מהרצון שלו, הוא הרגיש שהוא מוכן ובשל לזה, זה לא בהכרח אומר שטריגר אחר, מסוג אחר, שיזכיר באיזושהי צורה את התאונה, לא יכול לגרום להתחדשות של הסימנים הפוסט - טראומטיים" (עמ' 41). לאחר מכן ציינה כי " זה נראה לי מוזר שבן אדם ירצה לעשות רישיון על משאית אם יש לו קשיים בנושא של נהיגה. אז הייתי עושה רישיון נהיגה רגיל ולאו דווקא על משאית, נהג משאית הוא יושב שעות על הכביש, זה קצת מוזר שאם יש לו קושי למה דווקא להיכנס למקצוע הזה?" (עמ' 45). היא אישרה כי ייתכן שהתובע נתקל פחות בקושי לנהוג על טרקטור בשטח חקלאי, כיון שאין בנהיגה זו את כל סכנות הכביש (עמ' 46). היא סבורה כי התובע ינהג בעתיד (עמ' 49). באופן תיאורטי, בהתייחס לשאלה אם התובע לא יצליח לנהוג לעולם - שיעור נכותו יעמוד על 15% (עמ' 51). היא ציינה, כי אם התובע היה חש במצוקה לפני לימוד הנהיגה במשאית הוא כלל לא היה מתחיל ללמוד (עמ' 52). המומחית הסבירה כי בבדיקתה הראשונה את התובע " התרשמתי שהעוצמות היו מאד מאד מינימליסטיות ובעצם לא הפריעו לתפקוד היומיומי שלו משום בחינה ולכן נתתי לו רק אחרי התאונה, ואחרי זה לא נתתי לו יותר נכות...ההערכה שלי אז הייתה, אני התרשמתי שזה ילד בסך הכל שמתפקד יפה, שהדברים הם מינימליים" (עמ' 54).